פוסט-טראומה בראי הזוגיות – מהפציעה להחלמה משותפת. טיפול זוגי לבני זוג שאחד מהם מתמודד עם פוסט טראומה.
הדינמיקה של המשבר: "הפציעה השקופה" שבה חזרה יחד הביתה אתך
הפציעה הפוסט-טראומטית יוצרת "אדוות" המשפיעות על המעגל האישי, הזוגי והמשפחתי. במציאות של לחימה ממושכת , הדילמה בין השירות והנאמנות הכפולה למילואים ולבית בו זמנית יוצרת מתח מובנה. בשלב החזרה הביתה, הפער בין הנוכחות הפיזית להיעדרות הנפשית של החייל/ת שחזר ( המאמר מנוסח בלשון זכר אך מכוון לשני המינים ) כעת משדה הקרב יוצר חלל עמוק. הציפייה לתפקוד רגיל מצד בן הזוג מצד אחד אל מול ה"סדר החדש" שנקבע בהיעדרו מייצרת תחושות של תסכול, כעס ואכזבה, מה שמביא לרוב לפגיעה בשביעות הרצון בקשר הזוגי.
המחיר הרגשי והמגדרי
- המתמודד עם פוסט טראומה: שחוזר מהקרב חווה פגיעה בדימוי העצמי בפרט בשלב החזרה הביתה. בשדה הקרב התחושות של השב היו כי הוא בעל יכולות, מקצוען , וחבר צוות משמעותי. בעוד שכשהוא חוזר הביתה מופיעים סימפטומים של עוררות יתר, חרדה והימנעות אשר הופכים אותו ל"פחות רלוונטי, "חלש" ובלתי מסתגל למצב ולציפיות ממנו. תפיסות אלה של השב הביתה את עצמו מביאות לתחושות אשמה ובושה שהולכות וגוברות כאשר אינן מדוברות ובסופו של דבר מוביליות לנסיגה, מרחק והסתגרות.
- בת הזוג (טראומה משנית): כ-10% מבנות הזוג של המתמודדים עם PTSD סובלות בעצמן מסימפטומים פוסט-טראומטיים. הן חוות בדידות, תשישות נפשית ושחיקה, ולומדות "ללכת על ביצים" – דפוס שנועד להגן על בן הזוג שלהן, אך בפועל משמר את חוסר המסוגלות שלו ואת המרחק שלהם זה מזו.
מודל ההתערבות הזוגית: שלבי הטיפול
תנאי סף: הטיפול מחייב היעדר אלימות פעילה (או הסכמה ויכולת לעצור אותה במידה והיא קיימת), היעדר התמכרויות קשות ורצון הדדי בשיקום הקשר בין בני הזוג.
שלב א': פסיכו-חינוך וביסוס ביטחון
הבנת ה-PTSD וההקשר הזוגי
- נרמול הקשיים: הבנה שהקונפליקטים נובעים פעמים רבות מהסימפטומים ולא מ"האופי" של המתמודד עם הפוסט טראומה.
- ניתוח מעגלי: כיצד סימפטום שונים (כמו סיוטים) מובילים להמנעות משינה במיטה, שפוגעת באינטימיות של בני הזוג.
ביטחון, כעס וחלון הסיבולת
- אבחון אלימות וביטחון: יצירת מרחב בטוח כבסיס הכרחי לכל עבודה רגשית והתייחסות לאלימות במידה והיא קיימת
- מיפוי דפוסי כעס: בחינה של "מה מפעיל אותנו?". זיהוי הסימנים המקדימים (גופניים ומחשבתיים) והבחנה בין סוגים של כעס. למשל כעס מוחצן לעומת מסתגר.
- ויסות וחלון הסיבולת (Window of Tolerance): הבנה שהעוררות והחרדה דוחקות את בני הזוג אל מחוץ לטווח התפקוד הרגשי שלהם. הטיפול מלמד איך לווסת את הכעס (יחד ולחוד) כדי לחזור לתוך "חלון הסיבולת", שבו ניתן לקיים תקשורת בונה.
שלב ב': שבירת מעגל ההימנעות ושיפור שביעות הרצון
הפיכת הזוג לצוות משימה הנלחם בהימנעות שצמצמה את חייהם:
- שינוי תפקידים: בת הזוג לומדת לעבור ממצב "מגונן" ל"תומך", והמתמודד שלעיתים תכופות מתאר תחושות כמו "נטל" הופך לשותף פעיל האחראי לשיפור מצבו ושיפור הקשר בינהם.
- חשיפה הדרגתית: התמודדות משותפת של בני הזוג עם פחדים (יציאה לקניות, שינה משותפת, הורות פעילה) כדי להחזיר את תחושת המסוגלות הזוגית.
שלב ג': יצירת משמעות מחודשת
בניית זהות זוגית חדשה ומותאמת, המבוססת על תקשורת רגשית פתוחה במקום ניכור והדחקה ו"והליכה על ביצים" בקשר. בשלב זה מתרחשת הבנה הדדית טובה יותר של השפעת הפוסט טראומה על המערכת הזוגית, נבנת תחושת ביטחון ומסוגלות לגביי היכולת שלנו כזוג להתמודד ולבנות זוגיות טובה יותר, למרות הפציעה. בני הוג מוצאים עוגנים חדשים בזוגיות שלהם ומגדילים את המשאבים המשותפים שלהם. הם יכולים לעשות דברים יחד ולדבר על הרגשות מבלי שזה יהיה מאיים. ובסופו של יום נבנית תשתית משותפת שדרכה הם מתמודדים וצומחים יחד מהסערה שליוותה אותם בעקבות הפוסט טראומה .
לסיכום
התערבות זוגית עבור בני זוג שאחד מהם מתמודד עם פוסט טראומה שמה במרכז את אחת המערכות החשובות ביותר בחייו של המתומדד עם PTSD- המערכת הזוגית. היא נותנת את תשומת הלב הראויה לזוגיות שלהם, לבני משפחתו ולבן או לבת הזוג שצריכים להיות שם לצדו, ומתמודדים ביחד אתו עם הפציעה, ועם ההחלמה ממנה.
חיזוק הקשר הזוגי וההבנה ההדדית שנוצרת סביב השפעת הפציעה הפוסט טראומטית על בני הזוג, היא אבן דרך משמעותית בדרך לריפוי והחלמה של המתמודד ושל משפחתו, ויש להתערבות זו חשיבות גדולה בנוסף לטיפול הפרטני הממוקד ב PTSD.
